שנים הן נפגעו, בתוך חממת המשרד ההוא.
האיש הזה ששכר אותן לעבוד אצלו, זה ששילם להן משכורת מדי חודש, דרש בתמורה, כל מה שאסור היה לו לדרוש, את זמנן, את גופן, את נפשן, את כל כולן.
מבחינתו, הן באו לעבוד אצלו, וככאלה הן היו צריכות לתת כל מה שהיה להן, הוא הרי משלם להן, מי הן שיסרבו לו?
היו חודשים שהיה מעלה להן את השכר, כדי ״להצדיק״ את התמורה, היו חודשים בהם, איים להוריד בשכר, אם לא תנתן לו התמורה.
והיו חודשים, שהן לא היו מסוגלות עוד, אז הוא מימש את האיום והוריד בשכר ועבר לאיים בדרכים חמורות יותר.
והוא שיחק בגופן ונפשן, וכעס וצעק וחייך וחיבק וקנה ושילם ודרש ולקח וכפה..
שנים.
שנים שלט בהן הפחד.
פחד כל יום באוטובוס בדרך למשרד, מה הוא ירצה היום, איזו תמורה ידרוש מהן, על מה יבחר לצעוק ולהשתולל ובאיזו פינה יכפה את עצמו עליהן ויבוא על סיפוקו, בלי להטריד את עצמו, אם זה פוגע בהן או לא.
הבטחה לעצמן, בכל יום באוטובוס בדרך למשרד, שזהו, היום אני אומרת לו לא! היום אני עוזבת את העבודה, זהו!
ובסוף אותו היום, שוב הפחד, בחזרה הביתה, שמא הוא יממש את איומו ויכפיש את שמן בקבוצות הוואצאפ.
הפחד לפני הכניסה הביתה, אולי הוא מימש את איומו וכבר התקשר לספר שקרים לבעל, אולי הוא זה שנמצא איתו עכשיו בממתינה?
הפחד.
הפחד הזה שיתק, הקפיא, איים להרוג מבפנים.
הפחד הזה הוליד מחשבות על אובדן, תפילות בלב ״תעשה שהאוטובוס יתהפך ואני פשוט אמות עם הסוד ולא אסבול יותר ואף אחד לא ידע״
תפילות אומללות לאלוקים ש״לא אני לא רוצה למות, אבל תאונה קטנה, שבר או שניים ברגליים, אשפוז לחודש או חודשיים, רק שלא אצטרך להגיע לעבודה ולא אצטרך להסביר למה אני לא יכולה להגיע״.
חלקן עזבו, חלקן נשארו, באו נוספות שנפגעו גם הן, כך זה היה, כך זה נשאר, מלחמה מתמדת בסוד שהן נשאו והסתירו אחת מהשניה, כל אחת חשבה, שהיא היחידה שנפגעת, שהיא היחידה, שלא יודעת לעצור את הסיפור הזה.
אף אחת לא הבינה שהיא אחת מתוך עשרות.
מלחמה מתמדת בין להשאר בעבודה, או להשאר בלי עבודה, להרוס את הנישואין, לרצות את הבוס, לפחד ממנו, להזהר ממנו, להבטיח לעצמן שמחר יוכלו לומר לו -לא! ולא להצליח, כי ״לא״ פירושו פיטורין במקרה הטוב, הרעת תנאים במקרה הפחות טוב, צעקות וכפייה במקרה עוד פחות טוב והאיום הגדול: הרס יזום של ביתן הפרטי והכפשת שמן בקרב הקהילה.
זו היתה השגרה שלהן.
עד שקמה אחת ואמרה ״לא עוד״ וסחפה אחריה עוד ועוד עובדות, זה נגמר בכתב אישום חמור ונזק נפשי חמור עוד יותר.
כתב האישום מגולל את סיפורן של שש עובדות (מתוך עשרות) כנגד בוס אחד, שכבר יושב מאחורי סורג ובריח מספר חודשים ומשפטו מתנהל בימים אלה ממש.
והוא לא נח במעצר, הוא מנסה את מזלו ומגיש עררים, מנסה להשתחרר ובית המשפט משיב את פניו ריקם.
אנחנו במן המיצר, מלווים ומייצגים, חמש מתוך ששת המתלוננות ואיך לומר בלשון המעטה – הוא – לא אוהב את זה.
ובכל דיון שמתקיים, הוא מנסה את מזלו בכל דרך למנוע את הייצוג ולמנוע את הנוכחות שלנו באולם.
וכך בדיון הראשון, בבית המשפט המחוזי, ביקש סנגורו, שנצא (עו״ד מירי אורגל שמתנדבת בארגון ואנוכי) מהאולם.
הסיבה? חשש לשיבוש הליכים, מאחר ומדובר במספר גדול של מתלוננות, לא כדאי שעורכי דינה יחשפו לראיות ויכינו אותן מה לומר ואיך.
״לא כדאי״
כדי לסבר את אזניכם, נפגע בהליך פלילי, בישראל, אינו צד להליך, הוא סתם, עוד עד, סתם קורבן, קורבן של תוקף וקורבן של הליך.
הצדדים הם המדינה שמייצגת את החברה, כלומר אתכם ואותי, באמצעות הפרקליטות והעבריין שמיוצג על ידי סניגור.
באמצע יש קורבן והוא יקח חלק בהליך – כשהם יחליטו.
חוק זכויות נפגעי עבירה, מאפשר לו ייצוג ועוד כמה זכויות רזות, שאיש לא מספר לו עליהם, לפעמים גם בית המשפט לא מכיר אותם.
וכאן אנחנו נכנסים, כדי לשאת את קולם של הנפגעים ולעמוד על זכויותיהם.
אבל בדיון הזה, השופט לא ידע מה לעשות, שופט תורן שלא ממש עוסק בפלילים, הוא הקשיב לסנגור, לא הקשיב לפרקליטות או לנו והסכים לבקשה להוציא אותנו מהאולם, כך למעשה הפך אותנו עורכי הדין, האמונים על ״שבועת עורך הדין״ לכאלה שמסוגלים לשבש ראיות.
יצאנו, הוא לא שוחרר.
למחרת בבוקר התעוררתי, מול קישור לכתבה דרמטית בישראל היום, כזו שסיפרה את כל הסיפור שלהן, כולל ראיות מפורטות, כולל כניסה אישית בכל אחת מהן, כתבה שהשאירה את נפשן מדממת, כאילו לא היה לה די.
טענות קבל עם ועולם, מהסוג שכשהושמעו בין כתלי בית המשפט נדחו בהינף יד, אבל על דפי העיתון, לא פרקליט, לא שופט ודאי לא מתלוננת, יכולים להגיב, שם כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה, זה משפט שדה, יקרא הציבור מה שיכתיבו לו וישפוט.
וראה זה פלא, מי זה שסיפר למאות אלפי הקוראים את הסיפור?
מי זה שהתראיין ואיפשר לקהל הקוראים הצצה לחומר הראיות הסלקטיבי אותו הוא בחר בקפידה להציג?
לא אחר מאותו אחד שחשש שהן ישמעו את הראיות וישבשו הליכים, לא אחר מסניגורו.
קוראי העיתון ראויים בעיניו להכיר את החומר על בוריו, יותר מעורכי דינן של המתלוננות, יותר מהמתלוננות עצמן, כלומר כתיבת הראיות מול כולי עלמא, לא עשויה להביא לשיבוש הליכים, אבל השמעתן באזני עורכי דינן, היא זו שתשבש את ההליך.
עררנו לבית המשפט, הצגנו את הכתבה, היא סיפרה הכל.
הערר התקבל, אבל ממילא גם בקשתו נדחתה והוא נשאר במעצר כך שמה שחשוב הושג (אם נגיד שחלילה פרטיותן לא חשובה, כי זו נחשפה לעין כל ללא בושה).
הערר הבא שלו, הוגש לערכאה הגבוהה ביותר, לבית המשפט העליון, אולי שם ירחמו עליו, יראו בעוניו ויאפשרו לחזור לבית שלא ממש מחכה לו וזה בסדר, החוק מאפשר לו לעשות זאת ועסקינן בדיני נפשות אחרי הכל, לא נרצה לקחת לאדם את חירותו בלי שימצה את זכויותיו.
הדיון החל, התייצבתי שם, הפעם לבד.
והמנגינה הקבועה נמשכה – נבקש להוציא את עו״ד שורץ מהאולם, מחשש לשיבוש הליכים.
השופטת ברק ארז, פתחה עליו זוג עיניים שופטות, כמו שרק לה יש: ״שיבוש הליכים? איך ולמה?״
הוא הסביר והסתבך ובסופו של דבר הושגה הסכמה בינו לבין הפרקליטות שבשלב פירוט הראיות, אצא ואשוב מיד לאחריהן וכך היה. (הסכמה, בה אין למתלוננות חלק, הן סתם עד, הן לא צד להליך, זוכרים?) הסכמה שהגיעה אחרי שהשופטת איימה לדחות את הדיון ולסיים את הדחיה בהחלטה שלדבריה ״אתה לא תאהב״
והאמת? חבל, הייתי מאד רוצה לראות בית משפט אמיץ שקם ונותן החלטה בתחום שכולם דשים בעקביהם – תחום זכויות נפגעי עבירה.
יצאתי, המתנתי על הספסל בחוץ, פגשתי חברה שעובדת במקום, נשאתי תפילה, שבתי לאולם (לא לפני שנתקלתי במדרגה ונפלתי מלוא גלימתי, גם זה קורה לנו שם), נכחתי בדיון הלא פשוט הזה עד לסיומו.
מספר שבועות לאחר מכן, ניתנה החלטה חד משמעית – לא ישוחרר, מסוכן לציבור ומקומו מאחורי סורג ובריח.
ההחלטה נפרשה על פני עמודים רבים, תוך שהיא מפרטת כל פרט ופרט מאותן ראיות שחושפות את המתלוננות ואת הבוס שלהן לעיני כל, השופטת בהחלטה אמיצה, העמידה אותו ואת עורך דינו על מקומם והפריכה כל טענה וטענה שלהם כנגדן.
ההחלטה פורסמה ברשומות, אכן, בלי שמו, פלוני כך קראו לו, כדי להגן על כבודו, אולי גם על כבודן, אבל כל בר דעת שנכנס להחלטה עצמה זיהה מיידית אותן, את הסיפור, את המקרה, את בני זוגן, את כל הסובבים אותן, כן, גם אם שמותיהן הפכו לאות ראשונה, כל פרט ופרט זעק חדירה לפרטיות, זעק נזק.
ישבתי מול ההחלטה ברגשות מעורבים, מחד אנחת רווחה, הוא לא ישתחרר, הן יהיו משוחררות מהלחץ הזה לעוד תקופה, לפחות עד סיום ההליך המשפטי.
מאידך, פחד גדול, זה שיבוא מיד עם דליפת ההחלטה החוצה.
מיהרתי להגיש בקשה לחסות כל פרט מזהה שלהן מההחלטה, פרקליטות המדינה הצטרפה לבקשה ובית המשפט העליון קיבל אותה, בתנאי אחד.
אם הפרטים בהחלטה יזכו לחסיון, שמו לא יזכה לכך.
פפפפ… אפשר לשחרר את הלחץ הזה בכתפיים.
וכך רבותי נראים חייהם של נפגעי תקיפה מינית בהליך משפטי, אלה שכבר אזרו אומץ והגישו תלונה ולא מספיק שנלחמו בשדים כל חייהם, הנה גם כשעשו את ״הדבר הנכון״, המלחמה שלהם – נמשכת.
מלחמה להכרה, מלחמה לזכות להיות נוכח בתוך סאגה שדנה במה שהרס את את חייהן, מלחמה על כל זכות וזכות בסיסית שלהם, זכות שאין להם שום אמצעי להתמודד איתה לבד.
חוק ״זכויות״ נפגעי עבירה, רזה מדי, חלש מדי.
נפגע הוא זה שצריך להיות יכול להתמודד מול הפוגע בכל הכח, הוא ולא אף אחד אחר.
החוק והמשפט, צריכים לעמוד לצידו ולרפד לו את כל הדרך עד לצדק, אפילו להלחם על זכויותיו הבסיסיות לא מאפשרים לו, זה תמיד צריך להיות במלחמה ותמיד בעמדה נחותה.
וזה – חייב להשתנות!
כי בעמדה נחותה הם היו כששימשו כקורבן למי שניצל אותם, נלחמו על כל פיסת הגה בחיים שמישהו אחר שלט בהם.
ולא יתכן שימשיכו להיות בעמדה נחותה גם בהליך המשפטי שיקבע את גורל העתיד שלהם.
מעמדו של נפגע עבירה בישראל חייב להשתנות!
ואנחנו במן המיצר נעשה הכל כדי לשנות את זה!
ובהזדמנות הזו, אני מזמינה את חברי כאן, אם יש בינכם עורכי דין, ומטפלים, שנגועים בדרייב הזה שקוראים לו שליחות, שהרצון לסייע לחלש בוער גם בהם בפנים – להצטרף למערך המתנדבים שלנו, המערך הזה הולך וגדל, אבל ככל שהוא גדל, גדלה גם כמות המקרים שנערמת על שולחננו וכל יד מקצועית יכולה להציל עוד עולם מלא!
בואו קחו חלק, בשינוי פני החברה שלנו, בהפיכתה למוגנת יותר ועזרו לנו להוציא אותם מן המיצר!
לפרטים פנו למן המיצר ב025857076
או שלחו קורות חיים במייל mail@min-hamezar.org
ותבוא עליכם הברכה!
