כעורכת דין המתנדבת ב'מן המיצר' אני מלווה את הנפגעות בבית המשפט ובועדות בביטוח לאומי.
אני רואה שליחות בעמידה לצד הנפגעות הגיבורות בשעתן הקשה, ברגעים הבלתי אפשריים בהם הן נאלצות לתת את עדותן ולהתעמת מול זרים (שופטים, סנגורים, פרקליטים ו-נאשם) עם הטראומות אותם הן מנסות לשכוח.
עבורי זו שליחות להיות לצידן ברגעים הכי פגיעים, כשהן חשופות ומפוחדות מפני ההליכים בכלל והפגישה עם הפוגע – בפרט.
אני רוצה לשתף סיטואציה אחת מנקודת מבטי כמלווה נפגעות, בתוך הצורך לתמוך ולהיות אוזן קשבת ויד מכוונת במקומות הקשים.
היה זה בעיצומו של הליך הוכחות ארוך ומתיש, בתיק שכלל נפגעות רבות, אשר כל אחת מהן נאלצה להעיד בתורה, כשבאולם יושב המעסיק שלהן, מי שהואשם בפגיעה קשה בהן.
בבוקר יום דיונים נוסף נכנסנו לדיון, ג׳ – אחת הנפגעות ואני, אוספות אוויר לקראת חקירה נוספת, שכל אחת מהן מאיימת מקודמתה.
בפתח אולם המשפט מעדתי ונחבלתי, אולי היו אלה רגלי שרעדו לקראת הבאות.
״תזמינו חובש״ קרא השופט, נקעתי את הרגל, לאחר החבישה, לא ויתרתי ושבתי אל האולם, יחפה וצולעת, לא אשאיר אותה להתמודד לבד ברגעיה הקשים.
עדותה של ג׳ לא השאירה עין יבשה באולם בית המשפט, במילים קורעות לב, היא גוללה מסכת של פגיעה קשה, כזו שהיא כנראה לעולם לא תוכל להרפא ממנה.
בשלב מסוים, לא עמדה ג׳ בשאלות החקירה הקשות והתעלפה על דוכן העדים.
״תזמינו חובש״ קרא השופט בפעם השניה באותו הדיון.
החובש שטיפל ברגלי הוזעק בשנית וטיפל בג׳ המותשת .
הפרקליטה שמייצגת את המדינה בתיק אמרה לי עם דמעות בעיניה: אני שנים במקצוע ואני לא מתרגלת, לא יכולה לראות אותן בסלן.
לאחר שהחובש טיפל בג׳ ולאחר הפסקת התאוששות , שאלה הפרקליטה את ג. האם זו פעם ראשונה שהיא מתעלפת.
ולשמע תשובתה הזדעזעו כל המשתתפים בדיון.
בכל תקופת עבודתה אצל המעסיק, לאורך כל הזמן שהוא ניצל אותה ופגע בה, היא התעלפה מספר רב של פעמים, באחת מהן לא הצליחו להעיר אותה במשך זמן רב ולאחר מכן היא אושפזה בטיפול נמרץ!
ואיש לא הבין שמשהו לא תקין, והיא לא יכולה היתה להפסיק את עבודתה מפחד עצום מפני האיש שהפך את גופה לכלי משחק שלו.
והידיעה שהיא ושאר העובדות יכולות היו להמשיך ולסבול תחתיו אילו לא היתה מוגשת תלונה ואילו לא היה המעסיק נעצר מאחורי סורג ובריח – הידיעה הזו מצמררת.
המחשבה על כך שהיתה ג׳ עוברת ללא ליווי את הסיוט הזה של הליכי משפט, שלא אחת הופך לאונס משני, המחשבה על כך בלתי נסבלת מבחינתי, כך ששמתי לרגע בצד את החבלה ברגלי, שהכאב שלה היה כאין וכאפס מול כאבה האין סופי של הנפגעת והייתי שם לצידה לתמוך בה ככל האפשר.
זהו רק סיפור אחד מיני אלף, מקרה אחד מתוך רבים אותם אנחנו מלווים במן המיצר,
נקודת אור: היום ג׳ – הגיבורה! נשואה, אמא לילדים.
ומי שפגע בה ובחברותיה – נגזר דינו למספר דו ספרתי של שנים בכלא.
כי יש דין ויש דיין וכולנו תפילה שהנפגעות יצליחו למצוא מרפא לנפשן.
אני מודה על הזכות שהיתה לי לתת לה קצת כח ושואבת ממנה כח להמשיך ולסייע לאחרות.
עו״ד מירי אורגל
מן המיצר
