אנשים רעים שהיו אמורים להגן עליה, שברו אותה, והיא כמו צלחת התנפצה לרסיסים, וכך מצלחת יפה ומקושטת, הפכה לשברים והתרסקה לרסיסים שכולם בורחים ממנה כדי לא להידקר שהרסיסים לא יחדרו לגופם.
לאחר התעללות קשה שרסקה אותה היא מנסה לשקם את חייה, מונולוג מצמרר.
היה היתה צלחת חרסינה.
יפה, עדינה, שלמה.
מקושטת ומבריקה.
כולם אמרו שהיא תגיע רחוק.
היא כה מיוחדת. נדירה. מושקעת.
מעניין מי יזכה בה.
הצלחת הזו,
התגלגלה לאן שהתגלגלה.
לאן שנגזר עליה.
היא לא ידעה שמי שחשבה שיבחר בה לשכון בביתו, והיא תבחר בו,
יהיה בדיוק זה שיפגע בה.
בשקט. בלי שאפילו היא תדע לשים את האצבע.
שריטה פה.
שריטה שם.
שבר קטן, ועוד אחד קטנטן.
האשמות. הטלת אחריות.
שקר ועוד שניים.
הקרקע מתערערת.
שוב,
שוב
ושוב.
היא נחלשה הצלחת.
ניסתה בכל פעם לקחת קצת דבק.
להדביק. לטשטש.
טיפול כזה, אח שלו ובן דוד שלו
אמרו שהוא תותח.
אכזבה.
עוד ספר מחזק. עוד הדרכה.
עוד משהו שיעזור לה להמשיך.
אכזבה.
להדביק את השבר, לחבוש את הפצע.
להמשיך.
היא היתה חייבת לשרוד.
אבל לאט לאט נגמר לה הכח.
להתגלגל אחרי מישהו,
להישרט, להיפגע,
עמוק בלב.
היא הבינה,
שאין לה באמת פרטנר.
רק על הנייר.
היא איבדה תקווה שיום אחד תמצא את הדבק,
שיאחה את השברים.
והוא, הוא לא ידע שהיא כבר החליטה.
שקרוב מאד היום בו היא תמצא את האומץ,
הכח. והיא לא תישאר ככה. תלותית. חלשה.
יום אחד,
היא תמצא את החוסן הפנימי שלה,
שנמצא בכל זאת,
למרות השברים, שילכו איתה לכל מקום.
ולאט לאט, היא משתקמת
מתחברת לעצמה,
לרצונות שלה.
מנסה להתחבר לכאב,
ולא לברוח.
לתת לו מקום.
לא לטשטש את הכאב.
לא עוד בריחה.
היא מסתכלת לו בעיניים,
ויודעת, שיום אחד היא תפתח דף חדש.
עם השברים. עם השריטות.
היא תקבל את עצמה ותאהב את עצמה ככה.
לעולם לא תוכל לשוב למקום ממנו באה.
היא רק מייחלת, להצליח, ולא להתרסק במסע.
