הארץ: רבקה שוורץ נלחמת בתופעת הפגיעות המיניות בחברה

כשעורכת הדין החרדית רבקה שוורץ היתה נערה, חברה סיפרה לה כי בן משפחה תוקף אותה מינית. עם השנים התבררו לה ממדי התופעה והיא החליטה להיאבק בה. בראיון איתה היא מספרת איך מתמודדים עם פגיעות מיניות בחברה שאסור לדבר בה על סקס או על איברים מוצנעים, וגם טוענת בתוקף: "הרבנים לא מנסים להסתיר".

מתוך כתבה : הארץ

שני ליטמן צילום: אמיל סלמן

עורכת הדין רבקה שוורץ זוכרת היטב את הרגע שבו שמעה לראשונה בחייה על קיומן של פגיעות מיניות בתוך המשפחה. זה היה כשהיתה בת 16, במחנה קיץ. היא ואחת מחברותיה הטובות, גם היא נערה חרדית מבני ברק, לא הצליחו להירדם. הן פיטפטו אל תוך הלילה, כמו שבני נוער עושים בסיטואציות מהסוג הזה, ואז החברה סיפרה לשוורץ משהו שהדהים אותה לגמרי. "היא סיפרה לי שאחד מבני משפחתה כופה את עצמו עליה. הייתי בשוק. בקושי ידעתי משהו על קיום יחסים, ובטח שלא חשבתי שקיים דבר כזה, פגיעות מיניות. לאף אחד לא היה אינטרנט וזה לא היה משהו שדיברו עליו. זה זיעזע אותי גם כי הכרתי אותו. הרגשתי אשמה על כך שלא ראיתי את זה קודם. לא הבנתי איך זה יכול להיות שאני מכירה אותה כל כך הרבה שנים ולא ידעתי כלום".

שוורץ, אשה נחושה, החליטה שהיא מוכרחה לעזור לחברתה. "ישבתי עם אמא שלי במטבח וסיפרתי לה את הסיפור. היא אמרה, מה פתאום, לא יכול להיות. יש מדרש בגמרא שאומר שהוציאו לשטן את העין של העבודה הזרה וגילוי העריות. ולכן אין יותר בעולם עבודה זרה ואין גילוי עריות. מבחינת אמא שלי, באמת לא יכול להיות דבר כזה. היא אמרה, יכול להיות שהיא חלמה, תשכחי מזה".

אבל שוורץ לא ויתרה. "חשבתי שאני חכמה, אז שיכנעתי את החברה שלי לספר להורים שלה. בתגובה הם האשימו אותה בחוסר צניעות. הם אמרו לה שהיא פיתתה אותו, את בן המשפחה. שלחו אותה ללמוד במוסד בחוץ לארץ כדי להרחיק אותה ממנו. היא עזבה את הארץ ובהמשך עזבה גם את הדת. היא התנתקה מהמשפחה שלה, וגם ממני, כי מבחינתה אני זו שפגעה בה. עודדתי אותה לספר להורים שלה והתוצאה היתה שהיא קיבלה עונש ואיבדה את המשפחה שלה ואת כל עולמה".

התחושה שבמקום לעזור לחברתה היא גרמה לה לפגיעה קשה יותר רדפה את שוורץ. לדבריה, אף על פי שהיתה צעירה מאוד, המסקנות היו ברורות לה. "הבנתי שאין למי לפנות במקרים האלה, אין כתובת. והתחושה הזאת לא מצאה חן בעיני. אני לא אדם שמקבל את זה שאין מה לעשות. החלטתי שיום יבוא ואעשה משהו בעניין, כדי שלילדה בת 16 שנמצאת במצב דומה יהיה אל מי לפנות. הדבר השני שהבנתי הוא שלדיבור ולחשיפה יש מחיר כבד, ולכן צריך לדעת איך לעשות את זה. אסור לשתוק, אבל צריך לדעת איך לא לשתוק. החלטתי שבעתיד אמצא דרך לעזור לאחרות".

אבל העתיד היה צריך לחכות קצת. בתור בת למשפחה חרדית בת 11 ילדים מחסידות ויז'ניץ, שוורץ הוסללה באופן טבעי לנתיב של בית ספר חרדי, לימודי הוראה וחתונה, כמובן. מסלול רגיל של ילדה טובה בני ברק, כמו שהיא אומרת. החריגה היחידה שהרשתה לעצמה מהקו שהותווה לה היתה הסירוב להתחתן עם מישהו מתוך החסידות, כפי שמקובל בקהילה הסגורה שאליה השתייכה. גם לזה היה קשר למקרה שאליו נחשפה בנעוריה. "לא רציתי להתחתן עם מישהו מקהילה שיש בה מקרים כאלה. אז עוד חשבתי בתמימות שבקהילות אחרות זה לא קורה". השדכן הציע לה את מני גירא שוורץ, אז בן 19, מקהילה חסידית אחרת. שוורץ היה אז בחור ישיבה וכיום הוא עיתונאי, עורך אתר האינטרנט המרכזי במגזר החרדי "בחדרי חרדים", ואיש עסקים. ההורים משני הצדדים לא התלהבו, אבל בני הזוג התעקשו שזה לגמרי מתאים, ושלושה שבועות אחרי הפגישה הראשונה הם התארסו.

שוורץ היתה בת 19 כשהתחתנה, ואחרי החתונה המשיכה בלימודי הוראה. "לא בדיוק ידעתי מה אני רוצה, רק שאני שואפת קדימה. לא הייתי מודעת לזה שיש אפשרויות של לימודים אקדמיים, לא היה לי מושג מה קורה בחוץ. ידעתי רק מה המסלול שמצופה ממני". היא ילדה שתי בנות, וכשהן גדלו קצת והיא היתה כבר בת 26, החלה ללמוד משפטים בקריה האקדמית אונו, מפני שזה היה המסלול היחיד שיכלה להתקבל אליו ללא תעודת בגרות. כך הפכה גם ליחידה מבין כל אחיה ואחיותה שמחזיקה בתואר אקדמי. בזמן הלימודים התנדבה במרכז נגה, קליניקה משפטית שמסייעת לנפגעי עבירה. זו היתה הפעם הראשונה שהבינה שהיקף הפגיעות המיניות בחברה גדול מכפי ששיערה, ובוודאי לא מאפיין רק את החברה החרדית. "לא היו הרבה נשים חרדיות שפנו למרכז לסיוע, אבל הבנתי שכמו שאשה מבינה אשה טוב יותר, כך חרדית תבין חרדית טוב יותר. הבנתי שטיפול נכון לנפגע חרדי צריך להיעשות בכלים חרדיים".

אחרי נגה התנדבה בקליניקת "שכר מצווה", תוכנית של לשכת עורכי הדין שמעניקה סיוע משפטי־אזרחי למעוטי יכולת. שם כבר נתקלה בלא מעט פניות של חרדים, שביקשו סיוע בגלל מקרים של פגיעות מיניות, ושוורץ הפנתה אותם לקבלת עזרה בארגונים הרלוונטיים. החוויה הזאת חיזקה אצלה את ההבנה שיש צורך במרכז בעל אופי חרדי שיעסוק בסיוע משפטי לנפגעי תקיפות מיניות, תוך הבנה של הצרכים והשפה הייחודיים לקהילה הזאת.

אחרי שסיימה את לימודי המשפטים עשתה התמחות במחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה בירושלים, ולראשונה נחשפה למקרי תקיפה מינית ברף הפלילי הגבוה, גם בתוך החברה החרדית. העבודה בפרקליטות האירה עוד צד בסיפור — הבורות בקרב חלק מהפוגעים החרדים לגבי עצם קיומם של האיסורים הקבועים בחוק. שוורץ מספרת על מקרה של תושב מודיעין עילית שביקש לערער על עונש של 13 שנות מאסר שנגזרו עליו לאחר שהורשע בקיום יחסים עם ילד בן 12. "היה לאיש עסק והילד עבד אצלו כשליח. ככה נוצרה ביניהם קירבה שהובילה ליחסים אסורים. שנים אחרי שהקשר נגמר, כשהילד היה כבר בן 21, הוא פגש את האיש ברחוב והפוגע ניסה לחבק אותו. הקורבן חווה את הטראומה מחדש וזה גרם לו להגיש תלונה. בחקירתו הפוגע בכלל לא הבין מה רוצים ממנו. הוא אמר לחוקר, 'הילד לא התנגד, לא כאב לו, הוא רצה אותי. הוא אפילו בא אלי מרצונו'. מבחינתו, זה היה כאילו מישהו יעמיד אותו לדין על זה שהוא הדליק חשמל בשבת. הוא אמר, זה ביני לבין אלוקי. הפוגע לא ידע שכשמדובר בקטין, אין דבר כזה מעשה בהסכמה. הבורות נובעת מחוסר מודעות. אנחנו חיים בקהילה סגורה, אבל אני רואה בסגירות הזאת לא השתקה, אלא הגנה. זו קהילה שרוצה להגן על חבריה".

בתנאי שהיא באמת מגינה ולא חושפת קורבנות נוספים לסכנה.

"נכון. זה בדיוק העניין. בעבר הקהילה מנעה חשיפה והפצה של המקרים האלה. כלי התקשורת של המגזר לא דיווחו על זה, לא בעיתונים ולא ברדיו. האדם החרדי לא שומע על הדברים האלה. גם כשהיו פוגעים שהועמדו לדין, אני לא ידעתי עליהם. כשהגעתי לפרקליטות, הייתי בהלם מהיקף התופעה. הבנתי שאנשים מהקהילה שפתאום נעלמו מהנוף ואמרו שעברו לחו"ל, בעצם נכנסו לכלא. הציבור לא היה מודע לכך שהם נענשו, וכך נמנע אפקט ההרתעה".

בסיור שהשתתפה בו בתקופת ההתמחות שלה, לפני שש שנים, בסניף הירושלמי של בית לין, מרכז של משרד הרווחה להגנה על קטינים שעברו פגיעה מינית, שמעה שוורץ ש–75% מהילדים שבהם מטפל המרכז הם חרדים. "במבט ראשון זה נתון מטורף. במבט שני, אנחנו בירושלים, אז הריכוז החרדי גבוה, מה עוד שהמרכז משמש כתובת גם לתושבי בית שמש וביתר. בתל אביב מן הסתם האחוזים אחרים. אבל חזרתי למשרד מאוד נסערת ורציתי לשתף את כל העולם. כתבתי על זה בפורום חרדי בפייסבוק, ציינתי את אחוז הנפגעים הגבוה שאליו נחשפתי ואת העובדה שאנשים יושבים בכלא ואנחנו לא יודעים על זה בכלל. בתגובה אנשים התחילו להיכנס בי על זה שאני מוציאה את דיבת המגזר החרדי רעה. אמרו לי שאני ממציאה. מנהלת הפורום אמרה לי, לא מכבסים בחוץ את הכביסה המלוכלכת ומחקה לי את הפוסט. הרגשתי חסרת אונים. רציתי להילחם בבורות כדי שפוגעים פוטנציאליים ידעו מה מחכה להם מבחינת החוק וכדי למנוע את המקרים האלה".

לא בחלל ריק

אחרי שהוסמכה כעורכת דין מן המניין פתחה שוורץ משרד עצמאי והחליטה לייצג פרו־בונו נפגעי עבירות מיניות. היא קראה לארגון החדש שהקימה, בתחילת 2013, "מן המיצר". הקווים המנחים שלה היו לבנות מקום שאליו יוכלו הנפגעים לפנות, ולטפל במקרים האלה מתוך העולם התרבותי החרדי ותוך שיתוף פעולה מלא והרמוניה עם כל הגורמים המרכזיים בו — ולא דרך התנגדות ועימות. למאזינה החילונית זה עלול להישמע לא פשוט ולפעמים מקומם, אבל שוורץ משוכנעת שזו הדרך היעילה ביותר לטפל בתופעה הקשה הזאת ולהשיג את הסעד האמיתי שהנפגעים נזקקים לו.

"מן המיצר" הוא גוף שעוסק בסיוע משפטי. שוורץ מנהלת אותו, ולצדה שלוש עובדות אדמיניסטרטיביות וצוות של עורכי דין מתנדבים. לצורך מתן סיוע נפשי שוורץ משתפת פעולה עם גופים אחרים, כמו עמותת "בית חם", שמעניקה סיוע לנפגעים קטינים ובגירים במגזר החרדי. "'מן המיצר' הוא ארגון ויקטומלי ולא קרימינלי. זה המוטו. המטרה היא לסייע לנפגע באשר הוא, ולאו דווקא לערוך מצוד אחד הפוגעים. אני רוצה לעשות מה שטוב לנפגע. אם לנפגע טוב להגיש תלונה — נגיש תלונה. אם לא — אז לא. אם מה שהם זקוקים לו זה ליווי לצורך הגשת בקשה לקביעת נכות מביטוח לאומי, זה מה שיקרה. אנחנו נותנים מענה לקשת הצרכים של הנפגע החרדי. זה אומר ליווי נפשי, ליווי בהליך הפלילי, ייצוג בתביעה נזיקית, ליווי מול רשויות, מול הרווחה והביטוח הלאומי. הכל בהתנדבות. זה כולל גם עבודה על מודעות לציבור הרחב, באמצעות כתיבת תוכניות חינוך שעוסקות במניעה וארגון כנסים לציבור הרחב".

איך זה שונה מטיפול בפגיעות דומות אצל החילונים?

"בגדול זה זהה, אבל ברמה המעשית אנשי המקצוע הם חרדים והשפה התרבותית שבה משתמשים בטיפול בנפגעים שונה. כשהקמנו את הארגון היה חוקר ילדים חרדי אחד בלבד בכל הארץ. עם השנים הבינו שהחברה החרדית יכולה ללמוד את הכלים המקצועיים מבחוץ ולהכניס אותם פנימה ולטפל בזה בתוך הקהילה, גם בהיבט הנפשי וגם בהיבט המשפטי. מחקרים רבים הוכיחו שכשמטפל משתייך לקהילה של המטופל, הטיפול יעיל יותר. מבחינה סטטיסטית, כאשר המטפלים והחוקרים משתייכים לאותה קהילה שאליה משתייכים הנפגעים — מגיעים ליותר הרשעות בתיקים פליליים".

אין חשש שדווקא אנשים מתוך הקהילה יעודדו השתקה?

שוורץ מתרעמת. "אני לא מפקפקת לרגע באתיקה של המטפלים המקצועיים. גם לרבנים יש כללים ברורים מתי צריך להגיש תלונה במשטרה, למשל במקרים שבהם ברור שהפוגע לא יחדל ממעשיו בשום דרך אחרת. לעומת זאת, קרה בעבר ש'פיקפקו' באתיקה שלי. לאחרונה הגעתי לדיון בבית משפט כשייצגתי נפגעות עבירה במקרה של איש הפרסום החרדי שמואשם באונס, והסנגור ביקש שאצא מהאולם, כי הוא טען שאני עלולה לשבש הליכים. השופט הוציא אותי מהאולם בניגוד לחוק זכויות נפגעי עבירה. אבל למחרת היה זה דווקא הסנגור שהדליף לעיתונות את כל הראיות שהציג בבית המשפט, ושאליהן הוא לא רצה שאחשף. הארגון שלנו לא עובד בחלל ריק, יש עלינו פיקוח ואני עובדת יחד עם מרכזי ההגנה של הרווחה וארגוני הסיוע הנפשי. אנחנו גוף מוסמך ומפוקח ואני לא יכולה לעשות מה שבא לי. כשמדובר בארגונים מפוקחים, אין דבר כזה שמקרים מושתקים. כל מה שהחוק מחייב — קורה".

בשנים האחרונות המשטרה הוסיפה לשורותיה 16 חוקרים וחוקרות חרדים, אבל גורמים העוסקים בטיפול בנפגעי עבירה טוענים שההתמודדות עם מקרי התקיפה המינית בחברה החרדית רחוקה מלהיות מספקת וכי המשטרה היא עדיין גוף מקובע שמתקשה להתאים את עצמו לאוכלוסייה הזאת. ראשית, בישראל פועלים כ–35 אלף שוטרים, כך ש–16 הוא מספר קטן מאוד, במיוחד כשמדובר במגזר שמהווה 12% מכלל האוכלוסייה. יש אף מי שמכנה זאת "קוריוז". בירושלים, למשל, יש רק שני חוקרים מהמגזר החרדי. התוצאה היא שיש מקרים רבים של תקיפות שאינם מדווחים.

בנוסף, יש לא מעט מקרים, לטענת מקורות המצויים בפרטים, שבהם הנפגעים כבר מוכנים להגיש תלונה ומבקשים מהמשטרה עזרה בהבנת התהליך ובהשלכות הצפויות מבחינתם, אך נתקלים בחוסר שיתוף פעולה או בחוסר יכולת לנהל את החקירה בשפה שמתאימה לנפגעים. המשטרה עדיין לא הפנימה, הם אומרים, ששיתוף פעולה עם המגזר עשוי לסייע לה בחקירות מהסוג הזה.

"חקירה של נפגע תקיפה מינית היא תמיד חוויה קשה לנפגע", מספר מקור בארגון סיוע, "אז כשבאים לאשה חרדית ושואלים אותה לגבי אורגזמה, למשל, ואלה שאלות שנשאלות במשטרה, והיא מעולם לא שמעה בכלל את המילה הזאת, זו סיטואציה בעייתית. גם במגזר החילוני אין מספיק תמיכה חברתית במתלוננים ובמתלוננות, ועל אחת כמה וכמה במגזר החרדי. אשה שמתלוננת על אונס תישאל על ידי הסביבה שלה, איך זה בכלל הגיע למצב שהיית איתו לבד בחדר? יש פה קורבנות כפולה. לנשים בחברה החרדית יש כל כך הרבה חסמים, שקשה להן להוציא את הסיפורים האלה החוצה".

שוורץ אומרת שנוכחותם של החוקרים החרדים שיפרה מאוד את יחסה של המשטרה למגזר ואת התקשורת עמו. "עד לפני כמה שנים לא היה אפילו חוקר אחד ולא היה עם מי לדבר. החוקרים שהצטרפו זה כבר צעד גדול. הם מבינים את הניואנסים החרדיים ואת השפה התרבותית. החוקר החרדי יכול לשאול שאלות שרק חרדים יבינו. למשל, אדם נחקר ומספר שלא עשה שום דבר רע, ושהילד רק היה יושב עליו בזמן שיעור קודש. החוקרת החרדית שאלה אותו, איך זה שנגעת בו ולא נטלת ידיים אחר כך, לפני העיסוק בקודש? זו שאלה שחוקר לא חרדי לא היה מעלה בדעתו לשאול. ובנקודה הזאת הנחקר סיבך את עצמו ומשם היתה תפנית משמעותית בחקירה".

לדברי שוורץ, הדבר משמעותי אפילו יותר כאשר מדובר בחקירת ילדים. "ילד חרדי לא מסוגל להגיד מילים לא צנועות, מבחינתו, כמו שמות של איברי גוף שבהם נגע בו התוקף. הוא רגיל שאלה מילים שאם אומרים אותן מקבלים סטירה על הפה. אז הוא יגיד 'למטה'. בשביל כתב אישום זה לא מספיק. צריך להגיד בדיוק איפה. אז כשהחוקר הוא חרדי, הוא מבין שהילד לא ישתף פעולה בכוח והוא יידע איך לנווט את החקירה כדי להימנע מהמילים האלה".

באין מספיק חוקרים חרדים, עורכי הדין ב"מן המיצר" מתווכים בין הנפגעים למשטרה, אף שלדברי שוורץ הם לא תמיד מתקבלים בברכה. "החוקרים לא תמיד אוהבים לשתף פעולה איתנו. לא מזמן היה מקרה של שתי ילדות שנפגעו, והחוקרים ביקשו מההורים את הטלפון של המורה בבית הספר, כדי להבין אם היה שינוי בהתנהגות שלהן. ההורים לא רצו לתת את המספר כי חששו שאם המורה תדע, זה יפגע בשם של הבנות. החוקרים כעסו ולא הבינו למה ההורים לכאורה לא משתפים פעולה. בסופו של דבר הצלחנו לשכנע את הפרקליטות שאי אפשר לפנות למורה בעניין הזה. אם היה מולי חוקר חרדי, הוא היה מבין את זה מיד. ברור שאי אפשר להפוך את כל העובדים ברשויות לחרדים, אבל הם חייבים ללמוד את הכלים ולדעת איך להתמודד עם מגזרים שונים, כמו חרדים או ערבים".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "משטרת ישראל מקצה משאבים רבים לסוגיות הטיפול בעבירות מין ורואה חשיבות רבה בהבאת עברייני מין לדין. כל ניסיון לטעון אחרת חוטא לאמת ומטעה את הציבור. הטיפול בעבירות מין ניתן על ידי מערך מיומן ומקצועי של חוקרים ייעודיים לתחום זה, המוכשרים לתת מענה, בין היתר, להיבטים הרגשיים ולמורכבות הכרוכה בהגשת תלונה ובטיפול בעבירות מסוג זה. במטרה לייעל את הטיפול בעבריינות מין במגזר החרדי ומתוך הבנה כי נדרשת מיומנות ייחודית המותאמת לתרבות ולעולם התוכן החרדי, כבר לפני כשנתיים משטרת ישראל בחרה לשלב חוקרות וחוקרים אשר הם עצמם חרדים ומשמשים כתובת לפניות ממגזר זה".

ליזו וולפוס, עורכת דין בפרקליטות ירושלים ורפרנטית נפגעי עבירה של מחוז ירושלים, אומרת שבשנים האחרונות אפשר לראות שינוי משמעותי מאוד ביחס של החברה החרדית לפגיעות מיניות, וארגונים כמו "מן המיצר" הם חלק מהגורמים לשינוי הזה. בנוסף לזה ישנם מרכזי הסיוע שקמו, בין אם אלה הייעודיים לחברה הדתית והחרדית, כמו "תהל", ובין אם מדובר במרכזי ההגנה של משרד הרווחה שמאפשרים לקטינים להגיש תלונה בלי שיצטרכו לגשת למשטרה, מה שמקל על הגישה אל הנפגעים החרדים. "אנשים כמו רבקה מהווים גשר אל החברה הזאת, ואי אפשר לזלזל בזה. הם מדברים בשפה הנכונה. תלונה תמיד מתחילה בזה שמישהו דוחף לשם — אם זה בן משפחה או דמות רבנית. המתלוננת כמעט אף פעם לא תבוא לבד. שתי פרשות גדולות שהיו לאחרונה — של המטפל דרור רוטקוביץ' ושל הפרסומאי מתי בן דוד — אלה תיקים שנפתחו על ידי עמותות ואנשים שמלווים מתוך המגזר החרדי.

"יש חשיבות לעובדה שרבקה מבינה את ההליך הפלילי ויודעת לפשט אותו לשפה של הנפגעות. אדם רגיל שנקלע להליך פלילי בדרך כלל מגשש באפלה, כי הוא לא מכיר את המונחים. גם העובדה שהיא יכולה לתווך להן את החוק לזכויות נפגעי עבירה, שהוא חוק לא פשוט, היא משמעותית. וכמובן, יש חשיבות מעצימה לכך שהיא עורכת דין אשה והנשים האחרות מהמגזר שלה רואות בה מודל פמיניסטי. היא עוזרת לבנות בנקודה הכי נמוכה בחיים שלהן, וזה כמובן מעצים את המודל".

גם וולפוס, כמו שוורץ, מתנגדת לטענה הנפוצה שהרבנים הם אלה שמונעים את הגשת התלונות. "בתיקים שבהם טיפלתי, אני לא זוכרת אפילו מקרה אחד שבו רב מנע הגשת תלונה למשטרה. אני כן מכירה מקרים שבהם רבנים מיוחסים ומוכרים עשו המון למען נפגעות. הם הפנו לארגונים מטפלים, למשטרה, עזרו בחשיפה ואפילו באו להעיד בבית המשפט".

ד"ר דנה פוגץ', מייסדת מרכז נגה לסיוע לנפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו, לא מכירה אמנם את פעילותה של "מן המיצר", אבל אומרת שהיא מברכת על כל גוף המצטרף למאבק לקידום זכויות נפגעים ומעניק סיוע משפטי מקצועי. לדבריה, גם מרכז נגה נותן סיוע משפטי לחרדים רבים ובעבר ייצג נפגעים חרדים. "מהניסיון שלי, הרבה פעמים כשמדובר בנפגעים חרדים הם דווקא מעדיפים שמי שיעסקו במקרה שלהם לא יהיו עורכי דין חרדים או אפילו דתיים, מחשש שפרטי המקרה ייחשפו בקהילה שלהם. ייצגנו בעבר במרכז נגה עשרות נפגעים חרדים ומעולם לא נתקלתי בבעיות של הבנה או תקשורת. יש צורך ברגישות תרבותית וברגישות בכלל, בתחום טעון כל כך".

גורם אחר מתוך הקהילה החרדית, שמבקש להישאר בעילום שם, אומר שלמרות השינוי הניכר הארגונים השונים לעתים מתקבלים בהרבה חשדות במגזר החרדי ויש ביניהם גם לא מעט מאבקי אגו. "אין להם לגיטימציה מושלמת בציבור החרדי. נכון שיש פריחה יחסית של ארגוני סיוע משפטי וארגוני תמיכה נפשית, אבל הארגונים מצויים בשלב התחלתי. כדי לקבע את המקום שלהם יש הרבה מלחמות על קרדיט, שמתרחשות לפעמים על גב הנפגעים. ברמת הפרט, ברור שיש נפגעות שזה מסייע להן שבאה מישהי שמבינה גם את הצד המשפטי וגם את המקום שממנו הן מגיעות".

התיק הראשון שהגיע אל שוורץ היה כבר בשלבים מתקדמים, אחרי הכרעת דין ורגע לפני גזר דין. זה היה מקרה של אשה חרדית נשואה שהעסיקה בביתה שיפוצניק. הוא הציע לה מיץ תפוזים מהול בסם. היא איבדה את ההכרה והאיש ביצע בה מעשים מגונים. כשהתעוררה פנתה לבית החולים והאיש נעצר. שוורץ הגישה תצהיר מטעם נפגעת העבירה. "נפגעים לא תמיד יודעים שיש להם אפשרות להשמיע את קולם. בתהליך אזרחי יש תובע ויש נתבע. בהליך פלילי יש מדינה, שמיוצגת על ידי הפרקליטות, ויש עבריין, אבל לנפגע העבירה אין שום מעמד. הוא עד. השופט שומע את הנפגע רק כשנערכת חקירה נגדית. הנפגעת הזאת לא ידעה שהיא יכולה לבקש ייצוג משפטי. אבל תצהיר של נפגע עבירה הוא ההזדמנות היחידה של הנפגעת לבוא ולספר מה קרה לה".

בתיק הזה הסנגור ביקש שיגזרו על הנאשם שישה חודשי עבודות שירות, ואילו השופטת גזרה עליו שש שנות מאסר בפועל ופיצויים — העונש המקסימלי שביקשה התביעה. "השופטת אמרה שלאחר קריאת התצהיר היא לראשונה רואה את הנזק העצום שנגרם למתלוננת, גם נפשית וגם מעשית, כי היא נשארה עם בית באמצע שיפוץ ובלי שקל".

אחרי ההצלחה בהשגת עונש מחמיר לפוגע רצתה שוורץ לפרסם את דבר המקרה, כדי שנפגעים אחרים ידעו יותר על זכויותיהם. אבל אתרי התקשורת החרדיים סירבו להתייחס, אף על פי שהפוגע עצמו לא היה חרדי ואף לא יהודי. שוורץ הבינה שגם הפעם תיאלץ לסמוך רק על עצמה, והחליטה לכתוב על זה בדף פייסבוק שלה. "אני כותבת את הפוסטים שלי עם המון רגש. כתבתי, לא בזהירות, אבל בכבוד. הלכתי בין הטיפות. כתבתי את הסיפור כהווייתו, מה קורה לנפגעת תקיפה מינית בשלב שאחרי חשיפת המקרה. בנוסף, דיברתי אל הנפגעות. אמרתי להן, כשאת מתלוננת, את לא דואגת רק לעצמך, אלא גם לנשים אחרות, כדי שלא ייפגעו".

עורכי האתר החרדי "כיכר השבת" ראו את הפוסט של שוורץ והחליטו לפרסם אותו באתר שלהם. שוורץ גאה לספר שזה היה הפוסט הראשון על פגיעות מיניות שפורסם באתר חרדי כלשהו. "זו היתה דריסת רגל. ועדות רוחניות, שמאשרות את התכנים שמפורסמים באתרים האלה, לא איפשרו קודם כניסה של תכנים כאלה, והיה גם חשש מהאופן שבו הדברים יוצגו. בסיפור שלי לא הופיעה המילה מין, רק הנפגעת היתה חרדית, האשם לא היה חרדי ולא האשמתי אף אחד. דיברתי על הנושא ועל הצורך לדבר עליו כדי שאחרות לא ייפגעו. הלכתי על קו של מודעות, הגנה ומניעה".

המשטרה היא רק כלי

עם הזמן, שוורץ החלה לקבל יותר ויותר פניות של נפגעי תקיפה מינית. כשהפניות התרבו, היא החלה לשתף פעולה עם עורכי דין נוספים שעובדים בהתנדבות. חלק מהעבודה שלה מוקדש להגשת עררים על תיקים שנסגרו. "הביורוקרטיה מול הרשויות מאוד קשה. תיקים נסגרים על ימין ועל שמאל. מאוד קשה להביא תיק לכדי כתב אישום כשמדובר בקטין, למשל, כי החקירה 'מזדהמת' מהר מאוד. כשמדובר בילד קטן, תמיד אפשר לטעון שיש לו דמיון מפותח או שאמא שלו 'עזרה לו להיזכר'. בבית לין בבאר שבע, מרכז הגנה על קטינים נפגעי תקיפה מינית, בדקו לאחרונה את הנתונים והתברר שרק 15% מהתלונות שמגיעות אליהם בענייני קטינים הופכות לכתב אישום".

לעתים המערכה מול הרשויות הביאה את שוורץ לשמש בעצמה בלשית לעת מצוא. היא מספרת על אדם שפגע בילדים בקהילתו, כולל בילדיו שלו, שהוצאו בעקבות כך מהבית. הפרקליטות לא הצליחה לגבש נגדו כתב אישום, אף על פי שהיו עדויות רבות למעשים. בהמשך גם גיסתו הגישה נגדו תלונה על תקיפה מינית, וכאן הפרקליטות הצליחה לגבש כתב אישום. האיש זומן לדיון בבית המשפט כמה פעמים ולא הגיע, והמשטרה טענה שאינה מצליחה לאתר אותו. "חטפתי עצבים ואמרתי, אני אאתר אותו. גיסתו ידעה שהוא התחתן פעם שנייה עם אשה שהיו לה שישה ילדים. ביררתי את שמה ונודע לי שהיא יצרנית פאות. התקשרתי אליה ואמרתי שאני צריכה לסרק את הפאה שלי, שאלתי איפה היא גרה. נתתי למשטרה את הכתובת החדשה שלו, ואז המשטרה הביאה אותו לדיון בכוח. עורך הדין שלו טען שמכיוון שלא איתרו אותו קודם, לא עשו לו שימוע טרם הגשת כתב אישום, כפי שמורה החוק, ולכן עכשיו צריך לבטל את כתב האישום. מאז 2013 זה תקוע בנקודה הזאת. היועץ המשפטי לממשלה צריך להחליט אם לבטל את כתב האישום או לעשות שימוע בדיעבד".

שוורץ אומרת שלפעמים, במקרים מהסוג הזה, המשטרה והפרקליטות מטילות את האשמה בעיכוב או בחוסר היכולת להגיש כתב אישום על הרבנים, כאילו הם אלה שמונעים מהנפגעים להתלונן או לשתף פעולה עם החקירה. מכאן נובעת, לדבריה, התפיסה החילונית שלפיה הרבנים מפריעים או מונעים את הבאת האשמים לדין במקרים של פגיעות מיניות בחברה החרדית. "מאוד קל להאשים את הרבנים, שהם משתיקים דברים. אבל אני עוד לא פגשתי רב אחד שלא איפשר לי לטפל במקרים. לא כל המקרים מתאימים לתלונה במשטרה, אבל לא היה רב אחד שאמר לי לא לטפל או שניסה 'להשתיק'. לפעמים הטיפולים צריכים להיות במסגרות חרדיות, אבל הרבנים לא מונעים טיפול".

הטיפול במסגרות החרדיות דיסקרטי יותר?

"כן. מנסים למנוע פרסום שמו של הפוגע כדי למנוע פגיעה במשפחתו, אבל בשום פנים ואופן לא אומרים לא לטפל ולא לפנות לרשויות. 'בחדרי חרדים', למשל, לא מפרסמים את שמו של הפוגע עד להרשעה. אני מתחברת לגישה הזאת. אפילו מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, הצטרפה לאחרונה לדעה שעד להרשעה עדיף לטובת כל הצדדים שלא לפרסם את שמו של הנאשם. כשאני רוצה לטפל במקרה, זהותו של הפוגע לא חשובה לציבור. חשוב שהציבור יידע שהמקרה קרה, כדי שיידע להיזהר".

מדי פעם מתפרסמים מקרים שבהם נטען מפורשות שרבנים מסוימים ניסו להשתיק את המתלוננים, כמו במקרה שפורסם לפני כשנתיים, של פדופיל שתקף ילדים במודיעין עילית ורבנים מנעו הגשת תלונה נגדו והסתפקו בהגלייתו לבני ברק, ושם הוא חזר ותקף ילדה נוספת.

"אני לא יכולה לענות לך על מקרים שלא טיפלתי בהם. אני יכולה להעיד על מה שאני מכירה, שבכל הקשור לחובת דיווח, שמתקיימת כאשר הנפגעים הם קטינים, תמיד השגתי שיתוף פעולה מלא מצד הרבנים. לאחרונה היה סיפור של סבא שפגע בנכדות שלו במשך הרבה שנים. ההורים הגיעו אלי ודרשו שנלך לרב. הלכנו לרב, והוא אמר, חייבים להגיש תלונה. הסבא נכנס לכלא לפני כמה שבועות".

עם זאת, שוורץ מתעקשת שבמקרים שבהם אין חובת דיווח, כי לא מדובר בקטינים, לא תמיד הפתרון המתאים ביותר הוא הגשת תלונה במשטרה. "המשטרה היא רק כלי, היא לא המטרה. המטרה העיקרית היא סיוע לנפגעים, לפי מה שנחוץ ומתאים להם. גם פה אני מוצאת תמיד, בסופו של דבר, שיתוף פעולה מצד הרבנים. פה ושם היו מקרים שבהם רצינו להגיש תלונה ורבני הקהילות של הנפגעים שאלו אם אני חושבת שמוכרחים לערב משטרה. תמיד מצאתי דרך לנהל שיח ולהגיע להסדר. זה מאוד עוזר גם לנפגעים שהרבנים נותנים להם גב, בין אם מדובר בפנייה למשטרה או שמדובר בטיפול נפשי".

איך את מגיעה לשיח איתם?

"אנחנו מנסים לשתף אותם בתחושות של הנפגעים, ולא לבוא נגדם ולהגיד שכל בני הקהילה שלהם סוטים וסוררים. לאחרונה הלכתי לפגוש רב בקהילה של נפגעת שבאה להתלונן אצלנו, והיה לה מאוד חשוב מה הרב יגיד. הוא אדם משכמו ומעלה, אבל שמרן מאוד. כשנכנסתי, הוא מיד שאל אם אני מקליטה אותו. אמרתי לו, 'אני לא מהתקשורת, באתי לקבל תמיכה מהרב'. בסוף השיחה הוא אמר לה שהיא צריכה להודות כל יום על זה שמצאה את 'מן המיצר' ועודד פנייה לרשויות. הרבנים לא זורקים אותי מכל המדרגות, כי אני באה אליהם עם שיח משתף. אני לא באה אליהם עם סכין".

כאשה עצמאית ופמיניסטית, לא מקומם אותך הצורך לעבור כל הזמן דרך מועצות של גברים שאמורים להחליט איך לפעול ולאשר כל צעד שאת עושה?

"מקומם או לא, זה המצב. אין טעם להתקומם נגד זה. במגזר החרדי, כשקורה משהו לא הולכים לאיש מקצוע. אם מישהו במגזר החילוני חולה מאוד, למשל, הוא מברר מי הרופא הכי טוב ופונה אליו. חרדי הולך לעסקן והעסקן מפנה אותו לרופא. אם היית נעצרת בחשד לעבירה כלשהי, היית פונה לעורך דין. החרדי הולך לעסקן ששולח אותו לעורך דין. כשילד נפגע, לא פונים ללשכת הרווחה, אלא לרב השכונתי או לעסקן השכונתי. קוראים לזה ניואנסים חרדיים. ההישג הוא שבעבר העסקנים והרבנים היו מנסים לטפל בזה בדרכים שלהם. כיום, בזכות השינוי והמודעות הגוברת, הם יודעים להפנות אלינו או לרשויות. החשוב הוא שהרבנים ישתפו פעולה ולא ינסו לטפל בזה בעצמם, כמו שהיו עושים פעם. זה עדיין מטופל בתוך הקהילה, אבל תוך שיתוף הגורמים המקצועיים".

בלי לומר את המילה "מין"

אחד השינויים העיקריים ששוורץ זוקפת לזכות "מן המיצר" הוא הגברת המודעות בקרב הציבור החרדי לעצם קיומה של תופעת הפגיעות מיניות והאפשרות לדבר עליה, עוד לפני הסיוע המשפטי החינמי שהיא מציעה לנפגעות ולנפגעים. במובן הזה גם כיום, כשהיא בת 36 ואם לארבעה ילדים, היא נשארת נאמנה לעצמה כנערה האידיאליסטית בת ה–16, שרק רצתה שכל העולם ישמע על הזוועות שמתרחשות בחדרי חדרים. היא גאה במיוחד בכנס שאירגנה לפני כמעט שנה, יחד עם הרשות למלחמה באלימות, אלכוהול וסמים, ויועד לציבור החרדי. "הכנס היה בגיבוי דמויות בולטות בציבור כמו הרב הראשי לישראל, הרב לאו, הרבנית ימימה מזרחי שהיא דמות ציבורית מאוד ידועה ומקובלת וסגן שר הרווחה אז, משולם נהרי. המטרה היתה להגיע לציבור הרחב, כי הרבה פעמים שומעים על מפגשים בין אנשי מקצוע, אבל לא על מפגשים שמיועדים לציבור הרחב. חשבתי שיגיעו אולי עשר נשים, כי מי יבוא לדבר על פגיעות מיניות בפורום כזה. אבל הגיעו 220 נשים, חרדיות הארד־קור מכל הארץ. בפאנל ישבה עובדת סוציאלית חרדית, ששאלה מי מהנשים בקהל עברה פעם פגיעה מינית. זו שאלה שלא שואלים נשים חרדיות בדרך כלל, כי זה נחשב לפגיעה בפרטיות. בהתחלה רק אשה אחת הצביעה, אבל לאט־לאט התרוממו ידיים בכל האולם. בסופו של דבר, 70% מהנוכחות הצביעו. העובדה שנשים חרדיות אמרו בקול רם 'גם אני נפגעתי' לא מובנת מאליה. התרגשתי מזה. זה שינוי גדול לעומת התקופה שאסור היה לדבר על זה בשום מקום".

בין שלל עיסוקיה, שוורץ שותפה בניהול קבוצת הפייסבוק הדתית־החרדית הגדולה ביותר ברשת, "ישנן בנות ומה שביניהן", המונה 17 אלף נשים. "הקבוצה הוקמה במטרה לדבר ולשתף באופן חברי, והפכה למיזם חברתי־כלכלי. בתוך הקבוצה אפשר לשתף בעילום שם. הרבה נשים סיפרו על פגיעות מיניות בילדות, על בעלים מכים, על הורים שהתעללו. הן קיבלו המון תמיכה וייעוץ וחיבוק מהציבור. זה חלק מהמהפכה. בהמשך היו כבר נשים שסיפרו על עצמן בזהות גלויה ופנו לקבלת עזרה. זה כמובן הביא לכך שקמו ארגוני סיוע נוספים".

הפריחה של גופים שמעוניינים לסייע לא תמיד חיובית בעיני שוורץ. לדבריה, יש מטפלים לא מוסמכים שגורמים לעתים נזקים קשים לנפגעים. "יש גופים שאין להם הכשרה מתאימה והם מתיימרים לספק ליווי לנפגעי תקיפה מינית. יש המון שרלטנות בתחום. טיפלנו בהרבה מקרים שהיו בהם פגיעות משניות, כמו אב שאנס את בנותיו והאם לקחה אותן לפסיכולוגית שלא היתה לה בעצם הסמכה והיא גרמה להן נזק. המטפלת סחטה מהן כסף באיומים שתספר לכולם מה שקרה להן, וניסתה גם להניא אותן מלהתלונן נגד האב. עכשיו היא עומדת לדין".

במקרים אחרים, היא אומרת, יש ארגונים שעוסקים בחשיפה אינטנסיבית מדי של מקרי התקיפה ושל שמות הפוגעים עוד לפני שהובאו לדין, ולעתים בחשיפת חומרים שהיא מגדירה "על גבול הפורנוגרפיה", בלי לחשוב על הנזק שעלול להיגרם למשפחות או לנפגעים עצמם. "חשיפה יתרה עלולה גם להביא להפחדה של הציבור. המטרה שלנו היתה לגרום לשינוי משמעותי מלמטה, מתוך הציבור, אבל לא להפחיד".

מטפלים שרלטנים זו תופעה בעייתית, כמובן, אבל הגבול בין השתקה לבין דיסקרטיות עשוי להיות חמקמק.

"יש גופים שמציגים את המגזר כפרימיטיבי, שלא מחנך את ילדיו חינוך מיני, שלא מקנה חינוך להגנה עצמית. אבל היום זה לא נכון. החרדים מטפלים. הם לא משתיקים, אבל לא תמיד מחפשים לפרסם. יש רגישות שצריך להביא בחשבון. ילד שנפגע ושמו פורסם — הוא מסומן. אדם שהואשם מסומן וכל משפחתו מסומנת. כל מקרה שאנחנו מטפלים בו ואת שומעת עליו בתקשורת עבר דרך רב, אבל התורה דורשת מאיתנו לטפל בזה. למשל, אחרי אונס דינה בשכם, אחיה באו לנקום את נקמתה. התורה מדברת על 'וביערת הרע מקרבך'. זה לא כמו נושאים רגישים אחרים, כמו עגונות, למשל. כדי לגרום לשינוי בנושא העגונות צריך לשנות את ההלכה. אבל במקרה של הפגיעות המיניות, ההלכה איתנו והתורה איתנו. הרב לא יגיד לא לטפל, אלא לטפל תוך מניעת פגיעה בקהילה".

אחת הרגישויות העיקריות שלדברי שוורץ צריך להביא בחשבון כשעוסקים בפגיעות מיניות במגזר החרדי היא השפה. המילה מין, למשל, מחוץ לתחום. "אני לא משתמשת במונח 'נפגעי תקיפה מינית', אלא 'סיוע לנפגעי עבירה'. כולם יודעים במה מדובר. זה גם מסתדר עם השפה המשפטית. החוק, למשל, נקרא 'חוק זכויות נפגעי עבירה'. אנחנו מדברים בשפה החרדית כדי להביא אותם אלינו. פגיעות מיניות זה חולי חברתי. אני רוצה שהטיפול בחברה החרדית יהיה בשפה שמתאימה ל'נושאים שהשתיקה יפה להם', ועם זאת, לא להשתיק את זה. אם זה אומר שצריך לקיים שיחה שלמה עם הילד שבה המילה מין לא תופיע, אז היא לא תופיע, אבל הילד יבין ממה הוא צריך להיזהר".

האם גם בחברה החרדית יש מוסד שדומה לפורום תקנה של החברה הדתית־הלאומית, המנסה להתמודד עם פגיעות מיניות בתוך הקהילה בלי לפתוח את הנושא להתערבות רשויות החוק?

"פורום תקנה הוא רעיון מבורך בעיני. במגזר החרדי זה קיים במידה מסוימת — יש ועד רבנים שעובד עם הרווחה. ברווחה יש מושג של ועדת פטור. כשמגיע מקרה של פגיעה מינית לרווחה, יש כמה פרמטרים שנועדו לקבוע באיזה סוג של פגיעה מדובר. יש אפשרות לעבור ועדת פטור, ואז מטפלים בקהילה ולא במשטרה. אם אין חובת דיווח ופקידת הסעד מחליטה שאפשר אולי לטפל בזה בתוך הקהילה, בדרכים שאינן בהכרח מאסר, הרווחה מתייעצת עם ועד הרבנים".

מה עם הסכנה לביטחון הציבור? הדיווח למשטרה לא נועד לעזור לנפגע, אלא למנוע מהפוגע להמשיך לגרום נזק לאחרים.

"אחד השיקולים הוא אם הפוגע יכול להמשיך לפגוע. אנחנו נותנים לנפגע להבין את השיקול הזה, גם בשיחות איתנו וגם בהליך של טיפול. יש לנו מקרה של אדם בוגר שנפגע כשהיה קטין. כשהוא הגיע הוא לא היה מסוגל להגיש תלונה, והתחיל טיפול. אחרי כמה חודשים הוא הגיע למצב שהוא מוכן להגיש תלונה למשטרה. יש כאלה שלא יהיו מוכנים נפשית אף פעם. זה לא ממקום של להסתיר, אלא ממקום של לסייע לנפגע".