אנחנו מודים לך מאד על הרצון לתרום משלך ולהצטרף לשליחות.
במן המיצר מתנדבים עורכי דין המלווים את הנפגעים הן בהליך פלילי והן בהליך אזרחי, להצטרפות למערך המתנדבים השאירו הודעה ואנו נחזור אליכם בהקדם.

בכל מקרה כדאי לפנות אל הרשויות, ובמקרים של חסרי ישע זו חובה חוקית.

באתר מן המיצר אנו מעלים חומרי עזר בנושא נפגעי עבירה (מידע לנפגעים / כללים שחשוב לדעת / כללי מוגנות)
במידה ויש צורך בחומרי קריאה נוספים ניתן להפנות אלינו בהודעה עם הפרטים הרלוונטיים ואנו נשלח חומרים מתאימים.

"טראומה" פסיכולוגית מוגדרת על ידי הAPA- (American Psychiatric Association) כאירוע שהיה מעורב בו איום ישיר או מרומז לחייו של האדם או פציעה חמורה או לשלמות הפיסית של עצמו או אחרים. דוגמאות לכך יכולות להיות קרב צבאי, תקיפה אלימה של האדם, אסונות טבע או שנגרמו על ידי אדם אחר, עינויים. כשמדובר בילדים, נכללים בזה גם התנסויות מיניות בלתי הולמות, גם כאלה שלא כללו אלימות או פציעה (DSM IV, p. 424).
כמו מבוגרים החווים טראומה, ילדים ומתבגרים שעברו התעללות מתמודדים בעזרת מנגנונים פסיכולוגיים מגוונים. אחת הדרכים היעילות ביותר שבה אנשים מתמודדים עם טראומה קשה נקראת דיסוציאציה. דיסוציאציה היא תהליך מנטלי מורכב שבמהלכו יש שינוי בתודעת האדם שמפריע לתפקודים הנורמליים של זהות, זיכרון, מחשבות, רגשות והתנסויות.

אנשים יכולים להשתמש ביכולת הטבעית שלהם להתנתק על מנת להימנע ממודעות לאירוע הטראומטי שעה שהוא מתרחש ולזמן בלתי מוגדר אחרי התרחשותו. לחלק מהאנשים, מחשבות מודעות ורגשות או זיכרונות על הנסיבות הטראומטיות הקשות יכולות להופיע מאוחר יותר. חשיפה מאוחרת זאת תועדה כבר לפני כ100- שנה בספרות הקלינית בהתייחס לחיילים ששרדו חווית קרב.
למעשה,PTSD היא אבחנה פסיכיאטרית אצל אנשים שעברו אירוע קשה ואחד המאפיינים המגדירים אותה הוא עיוותי זיכרון. אנשים עם PTSD חווים חוויות קשות של היזכרות בנסיבות הטראומטיות:
זיכרונות פולשניים של האירוע (hypernesia) או הימנעות ממחשבות או רגשות שקשורים לאירוע יש האומרים שהם רדופים על ידי זיכרונות של ההתנסות הטראומטית שפולשים ומפריעים למהלך התקין(amnesia). של חייהם. תכופות הם מתקשים להרחיק את התמונות הקשות של הטראומה מראשם. ייתכן ויחוו סיוטים תכופים, פלשבקים או יחוו מחדש את הטראומה כאילו היא מתרחשת ממש בהווה.
נפוץ מאוד בין האנשים שחוו טראומה לעשות מאמצים מכוונים להימנע ממחשבות או רגשות על האירוע הטראומטי ולהימנע מפעילויות או מצבים אשר מזכירים להם את האירוע הטראומטי. במקרים מסוימים, ההימנעות מתזכורות של הטראומה יכולה לגרום לאדם לחוות אמנזיה דיסוציאטיבית או חורים בזיכרון של היבטים חשובים של הטראומה.

ישנם מספר גורמים הקובעים אם ההתנסות הטראומטית תיזכר או תתנתק (תעבור דיסוציאציה). הטבע או התכיפות של האירוע הטראומטי יחד עם גיל הקורבן נראים כחשובים ביותר. אירועים חד פעמיים (תקיפה, אונס, עדות לרצח וכו') סביר יותר שייזכרו, אולם טראומות החוזרות על עצמן (גילוי עריות או אלימות במשפחה שחוזרים על עצמם, עינויים של אסירים פוליטיים, קרבות מתמשכים וכו') גורמים לעתים קרובות לשיבוש בזיכרון. אירוע קשה ביותר הנגרם על ידי אסונות טבעיים או תאונות (רעידות אדמה, התרסקויות מטוס, מזג אויר הרסני וכו') סביר שייזכר בניגוד לאירועים מכוונים הנגרמים על ידי בני אדם (כלומר גילוי עריות, עינויים, פשעי מלחמה). אנשים בוגרים שחווים אירוע טראומטי פחות סביר שינתקו את הזיכרונות המודעים של האירועים מאשר ילדים החווים טראומה. המחקר מראה שככל שהילד צעיר יותר שעה שחווה את הטראומה, כך פחות סביר שיזכור את האירוע.
חקר מקרים מראה שאירועים טראומטיים בהם יש לחץ לשמירת סודיות סביר יותר שייצרו שכחה כהגנה דיסוציאטיבית. לדוגמא, אישה העוברת תקיפה ברוטלית על ידי זר אך מקבלת אמפתיה, תמיכה משפחתית, ושפע של הזדמנויות לספר את הסיפור שלה, יכולה לסבול מPTSD- , אך לא סביר שתשכח את האירוע. אולם ילדה קטנה, החווה גילוי עריות מתמשך מצד אביה והושבעה לשמור על סודיות סביר יותר שתסבול מליקוי בזיכרון של האירוע.
גורמים המשפיעים על שכחה/דיסוציאציה:
ריבוי אירועים (החוזרים על עצמם)
גרימת האירוע בזדון על ידי אדם
טראומה המתרחשת בילדות
הכחשה וסודיות סביב הטראומה
גורמים היוצרים זיכרון רצוף:
אירוע טראומטי חד פעמי
גורם טבעי או תאונה
הטראומה מתרחשת בבגרות
תמיכה ואמון באדם
עדויות קליניות על האוכלוסייה שסביר ביותר שתחווה שכחה של האירוע הטראומטי מורכבת מילדים שהוכרחו לשמור סודיות על טראומה שחזרה על עצמה, שנגרמה בזדון כגון גילוי עריות או התעללות מינית, פיסית או רגשית שהתרחשה מחוץ למשפחה. גורם נוסף התורם להפרעת הזיכרון הוא ההתחייבות הכפולה שמרגישים ילדים אשר מנסים למצוא הגיון לחייהם בתוך מערכת יחסים מתעללת שבה הם תלויים להישרדותם. רופאים או מטפלים יכולים לזהות קיומה של אמנזיה דיסוציאטיבית אם ישנם פערים או תקופות ריקות בזיכרונות האוטוביוגרפיים של האדם.

הזיכרון האנושי הוא מבצע מורכב. למרות שיש עוד הרבה מה ללמוד אודותיו, מדענים מבינים ומסכימים באופן כללי שיש 4 שלבים של זיכרון:
קליטה
אכסון (קידוד)
חזרה
שליפה
כל אחד מהתהליכים האלה יכול להיות מושפע על ידי גורמים רבים כמו השלב ההתפתחותי, הסביבה, ציפיות, שאלות שעולות לאחר האירוע וכו'. אפילו התנאים בזמן שמספרים את הזיכרונות יכולים לשנות את צורת הזיכרון, להשפיע על התוכן שלו והאמונה בנכונות הזיכרון בעתיד.
רוב המדענים מסכימים שישנן שתי צורות מזוהות של זיכרון:
Explicit memory, הנקרא גם זיכרון תיאורי או סיפורי, הוא היכולת להיזכר בעובדות או אירועים באופן מודע. זוהי צורת הזיכרון הנמצאת בשימוש שעה שאדם נזכר באירועים של היום האחרון בעבודה או בלימודים.
Implicit memory, הקרוי גם זיכרון פעיל או חושי – מוטורי, מתייחס לידע ההתנהגותי של ההתנסות ללא היזכרות מודעת. אדם המפגין יכולת קריאה אך אינו זוכר כיצד למד את המיומנות של הקריאה, הוא דוגמא לזיכרון אימפליסיטי בהעדר זיכרון אקספליסיטי.

ישנן אסכולות שונות של מחשבה, המבוססות על מחקר תקף והתנסות קלינית, על מהימנות הזיכרון. הפרטים של פולמוס מדעי זה הם לעתים קרובות מעורפלים ודברים מנותקים מהקשרם יכולים להראות מבלבלים לציבור.
חוקרים מסוימים הוכיחו במעבדה שזיכרונות רגילים או כאלה הגורמים מצוקה קלה, ניתן לעוותם בקלות. מדענים אלו מודאגים מהאפשרות שמטפלים יכולים בלי כוונה לעוות את הזיכרונות של אנשים המדווחים על היסטוריה של התעללות. דאגה מיוחדת היא בקרב מדענים החוקרים השפעות של היפנוזה על עדויות של עדים במשפט שכן הוכח במעבדה שהצבת ציפיות כשלעצמה יכולה "לזהם" את הזיכרונות של האדם.
אולם, מחקר מעבדתי זה על זיכרון רגיל יכול להיות לא רלוונטי בהתייחס לזיכרונות של אירועים טראומטיים. מדענים טוענים שזיכרונות טראומטיים הם שונים מזיכרונות רגילים בדרך שבה הם מקודדים בזיכרון. ישנן ראיות שטראומה מתאכסנת בחלק של המוח הקרוי המערכת הלימבית, העוסקת בעיבוד של רגשות ותחושות אך לא של שפה או דיבור. מסיבה זו, אנשים שעברו טראומה חיים לעתים עם זיכרונות חושיים של אימה, כעס, עצבות שהופקו על ידי הטראומה אך ללא או כמעט ללא זיכרונות תיאוריים להסביר את הרגשות. קלינאים של טראומה מאמינים שזיכרונות חושיים לא מתעוותים בקלות.
ברור שיהיה זה לא מוסרי ליצור מצבי מעבדה של אירועים טראומטיים על מנת לחקור את הזיכרונות הטראומטיים והקלות שבה ניתן לעוות אותם. מסיבה זו, הידע שלנו את הזיכרונות הטראומטיים חייב להגיע מההתנסות הקלינית.
נתונים קליניים מאז שנת 1919 הראו מתאם חיובי בין טראומה לבין אמנזיה (שכחה) ושיבושי זיכרון אחרים (Van der Kolk, 1994).

לפעמים, אירוע בהווה יכול לעורר זיכרון שנשכח מזמן של טראומה בעבר. לעתים קרובות כשזה קורה, האדם יהיה מוצף בזיכרונות חושיים – מוטוריים: ייתכן שיחווה רק את התמונה, הרגש, הפאניקה הפסיכולוגית שהתעוררה על ידי זיכרון של האירוע הטראומטי ללא העובדות שיכולות להסביר את המשמעות של התחושה. תחילה, ייתכן שהאדם לא יהיה מודע אפילו מה עורר את הזיכרון או כיצד התמונה או הרגש שייכים לחייו הנוכחיים.
כאשר אדם ייחשף לאירוע שמסמל או דומה לטראומה, תהיה תכופות חוויה של מצוקה פסיכולוגית חזקה. הטריגרים לכך יכולים להיות צליל, ריח או גירויים אחרים כמו מזג אויר חם ולח שיכול להזכיר למשל לחייל את הקרב בו השתתף. זה יכול להיות ריח של בושם מסוים שבו השתמש התוקף.

נכון להיום, אין דרך מדויקת לחלוטין לקבוע את התוקף של דיווחי התעללות ללא התערבות חיצונית. דברים רבים, כמו תשאול (בעיקר של ילדים צעירים), התניות על ידי אדם האמון על הנפגע, אפילו עיבוד מחדש של החוויה הטראומטית במסגרת טיפול יכולים להשפיע על דיוק הזיכרונות הטראומטיים.
אפילו אנשים שיש להם אישור מתועד של ההתעללות בהם יכולים להיות להם פרקים לא עקביים בסיפור שלהם.
בכל אופן, מומחי טראומה כמו Dr. Bessel van der Kolk מאוניברסיטת הרווארד, מאמין שהגוף לא יכול לשקר. אם אדם חווה פלשבק ספונטני או מרגיש מבועת, אפשר לסמוך על הרגש, במיוחד לפני שהועלו הזיכרונות התיאוריים ויש סיכוי שעברו עיוות. אם לאדם יש סימפטומים של PTSD או הפרעה דיסוציאטיבית שידוע כי היא קשורה להיסטוריה טראומטית, סביר שיש התנסויות אמיתיות ברקע שלו.
למעט אותם מקרים שבהם אדם מתכונן לחקירה במשטרה, האותנטיות המדויקת של זיכרון ספציפי לא חשובה.
זה התפקיד של האדם עצמו לברר את היסטוריית החיים שלו. אנשים רבים עם PTSD או הפרעה דיסוציאטיבית נעזרו באיסוף מידע מאחים או בני משפחה אחרים על מנת להבין את זיכרונותיהם.

מטפל יכול לעזור על ידי כך שיראה לאדם כיצד לשים את הזיכרונות האלה לתוך ההקשר, יחד עם סימפטומים פסיכולוגיים אחרים ולהדריך אותו בתהליך של להמשיך בחיים. מצב טיפולי טוב הוא כזה שבו ישנו מאמץ משותף שבו המטופל יכול להרגיש נוח להוביל את התהליך; מטפל טוב יחקור אבל לרוב לא ינסה להציע היסטוריה של התעללות. חשיפת זיכרונות היא רק שלב אחד בתהליך של ריפוי הטראומה. מטרות טיפוליות אחרות יכולות להיות למידה לחיות עם רגשות, שליטה בכעס, התמודדות עם עיוותים מחשבתיים, הפסקת המעגל של ויקטימיזציה החוזרת על עצמה וכו'.
המטופל צריך להרגיש נוח בקשר עם המטפל, וחופשי להחליט החלטות על כיוון וקצב הטיפול. מטפל טוב נכון להיות גמיש. בסופו של דבר, ההחלטה באם זיכרונות מסוימים הם תקפים או לא, היא באחריות המטופל.
אם אובחנתם כסובלים מהפרעה דיסוציאטיבית או PTSD, תוכלו להיעזר רבות מטיפול אצל איש מקצוע המתמחה בשטחים אלה. על מנת לעבוד בתחום ההתמחות שלהם, על מטפלים להציג תעודת הסמכה של המדינה שבה הם עובדים. אם יש לך ספקות באשר להתקדמות הטיפול שלך, קבל חוות דעת נוספת ממומחה ידוע בתחום.

השימוש בהיפנוזה לשם טיפול בטראומה הוא נפוץ למדיי ושימוש זהיר בהיפנותרפיה יכול להיות לעזר אך גם להיות בעייתי אם משתמשים בה בחוסר זהירות. אנשים רבים חושבים שזיכרונות שנחשפו במהלך היפנוזה הם תקפים יותר מזיכרונות שנחשפו בנסיבות אחרות. מכל מקום, מחקרים הראו שזיכרונות שנשלפו במהלך היפנוזה נתונים יותר לעיוותים.
אחד השימושים הטובים ביותר להיפנוזה בטיפול בטראומה היא ייצוב: לעזור לאדם להתמקד במטלות של התפקוד היומיומי ולהתמודד עם הכאב של הזיכרונות הטראומטיים. אנשים עם הפרעת אישיות דיסוציאטיבית נעזרים בהיפנותרפיה על מנת ליצור שיתוף פעולה בין הזהויות השונות.
חשיפה של צרכים נשכחים צריכה להופיע בהקשר הגדול יותר של טיפול במצוקה פסיכיאטרית ומוגבלות. לחלק מהאנשים היפנוזה לא תהיה נחוצה כלל. בכל מקרה, זה לא מקובל להשתמש בהיפנוזה ככלי חפירה על מנת לברר אם האדם עבר טראומה.
כל מטופל שהמטפל שלו מציע היפנוזה צריך להיות צרכן מיודע ולשאול לגבי המטרות של סוג כזה של טיפול. מטפל טוב ישיג הסכמה מודעת (עדיף בכתב) מהמטופל לפני שיתחיל כל מהלך טיפולי, כולל היפנותרפיה. משמעות הדבר היא שלפני שייעשה שימוש בהיפנוזה, המטופל יידע על המטרות, היתרונות והסיכונים שלה והחלופות לסוג טיפול כזה ואכן, ללא כפייה, יסכים לשימוש בה.

דברים שמטופלים צריכים לברר עם המטפלים שלהם לפני חשיפה של זיכרונות טראומטיים:
1. דונו עם המטפל על ההשקפות האישיות שלו לגבי זיכרון וחשיפה של זיכרונות. זיכרון אינו סרט וידאו. הוא מורכב ביותר ועיוותים טבעיים רבים יכולים להתרחש. הדיכוטומיה של הכל אמת או הכל המצאה היא הסבר פשטני מדיי לסוגיה מורכבת זו.
2. טפחו קשר של אמון עם המטפל.
3. דעו והבינו את האבחנה שלכם.
4. דונו במטרות ובשימושים של חשיפת הזיכרונות.
5. אם משתמשים בהיפנוזה, יש לדון בטיעונים בעד ונגד. בררו על ההכשרה של המטפל שלכם בהיפנוזה. ספקו הסכמה מודעת. היו מודעים שבמדינות רבות זיכרונות שנחשפו בהיפנוזה לא יכולים לשמש בבית משפט.
6. עד כמה שניתן, ייצבו את חייכם היומיומיים לפני חשיפת הזיכרונות.
7. פתחו כלים להתמודד עם רגשות חזקים שמלווים לעתים חשיפה של זיכרונות טראומטיים.
8. פתחו תכנית עם המטפל שלכם על מנת להבטיח בטחון בסיסי שלכם כלפיכם וכלפי אחרים.
9. שוחחו עם מקורות התמיכה החברתיים שלכם על הכוונה שלכם לחשוף את הזיכרונות. למדו אותם דרכים להיות תומכים כלפיכם.
10. דונו בעד ונגד שיתוף של אחרים והשתתפות בקבוצות לעזרה עצמית.
11. דונו באפשרויות ארוכות הטווח של הטראומה. אם אתם ממשיכים לשחק את תפקיד הקרבן בחייכם, עשו עבודה על מנת לנטוש תפקידים ומערכות יחסים כאלה. אל תחשפו זיכרונות אם אתם עוברים התעללות בהווה.
12. תכננו יחד פגישה ספציפית לעשות בה את עבודת הזיכרון.
נתרם על ידי:
.Rachel Downing, M.S.W., L.C.S.W

שינוי פתאומי או דרמטי בהתנהגות הילד בבית או במסגרות בהן הוא מבקר מחוץ לבית כגון גן, בית ספר, חוג, בית של חבר וכו'. הופעה של פחדים, סיוטי לילה, הרטבה ו/או התלכלכות אחרי תקופה של גמילה. סירוב ללכת למקומות מסוימים, חשש להישאר עם אנשים מסוימים. מתנות או כסף אשר הגיעו לילד בדרך לא ברורה ללא ידיעת והסכמת ההורים. הפגנת ידע לא מתאים לגיל ולחברה. שימוש בשפה לא מתאימה באופן בולט בהתחשב לנורמות הקיימות בסביבה בה הילד גדל. עיסוק בגוף באופן לא מקובל. משחק או התעניינות מוגברת בנושאים לא מתאימים. פציעה, גירוי, נפיחות, כאבים חשודים. פגיעה בילדים אחרים.

מצאו איש מקצוע מוסמך ונאמן והתייעצו איתו. שמרו על פרטיותו של הילד. אל תשתפו אנשים שאינם צריכים לדעת.

חשוב מכול: שמרו על קור רוח, אל תיכנסו למצב של סערה רגשית מול הילד.
הילד עלול להיבהל מתגובת ההורים, גם כך הילד נמצא במצב רגשי מורכב, הוא זקוק להורים יציבים המגיבים באופן שקול, ביישוב הדעת – ולא בהיסטריה.
הקשיבו לילד בסבלנות עד הסוף, אל תפסיקו אותו באמצע, בוודאי לא באמירות של לחץ, בהלה או אי שביעות רצון, עזרו לו במידת הצורך, בשאלות מכוונות ובשפת גוף מעודדת: "אז מה קרה אחר כך?", "ספר לי עוד" וכו'. אך אל תכניסו לו מילים לפה.
הימנעו מהאשמה, הילד אינו אשם במה שקרה לו, גם אם התפתה ונכנס למצב או למקום מסוכן.
התייחסו ברצינות לסיפור הילד והאמינו לו – בדרך־כלל ילדים אינם ממציאים סיפורים שכאלה.
שבחו את הילד על האומץ לספר.
אמרו לילד שאינו אשם, הימנעו מאמירות כגון: "למה הלכת לשם? אמרתי לך ש…" וכו'.
אמרו לילד שתטפלו בנושא, ושתשתדלו להבטיח את ביטחונו ואת מוגנותו.
הימנעו מאמירות חריפות ומאיומים לגבי הפוגע – הילד עלול להיבהל מהשלכות חמורות של חשיפת האירוע.
הימנעו מחקירת יתר של הילד, על מנת שלא לפגוע בחקירה, היה ואכן ארע מקרה חלילה.
זכרו: על פי חוק חובת הדווח, באם יש לכם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בילד או בחסר ישע בידי האחראי עליו (הורה, אח גדול, חונך, מחנך, מנהל, מטפל וכו), חובה עליכם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו – מאסר שלושה חדשים.

בשנים האחרונות מקרי פגיעה והתעללות בילדים הולכת וגדלה. אחת השאלות שמעסיקה את כולנו היא האם ניתן למנוע מצבים של פגיעה והתעללות בילדים, או לכל הפחות לעצור את המקרים הללו, למנוע את החמרתם והישנותם.
ילדים חשופים אף לפגיעות מסוגים שונים, אף בתוך התא המשפחתי שלהם.
חובה לדווח לרשויות אודות מידע או חשד כי קטין או חסר ישע מצוי בסיכון או נתון להתעללות על-ידי אדם שאחראי עליו (הורה, איש חינוך וכד'), או על-ידי בן משפחה שטרם מלאו לו 18 שנה.
רשימת העבירות עליהן חלה חובת הדיווח מנויה בסעיף 368ד(ח) בחוק העונשין, והיא כוללת בין היתר עבירות מין, ניצול מיני, תקיפה או התעללות, נטישה והזנחה.
אי דיווח מהווה עבירה פלילית שהעונש עליה הוא מאסר של עד 3 חודשים.
חובת הדיווח המוטלת על אנשי מקצוע, ובכלל זאת אנשי חינוך, רווחה, רופאים, שוטרים, ועוד, היא מחמירה יותר ביחס לכל אדם: אי דיווח על-ידי אנשי מקצוע מהווה עבירה פלילית חמורה יותר, שהעונש עליה הוא עד 6 חודשי מאסר.
בנוסף, חובה על מנהל או איש צוות במעון, במסגרת חינוכית או טיפולית לדווח על עבירת מין, גרימת חבלה חמורה או התעללות שבוצעה בתחומי המקום, ללא קשר לזהות מבצע העבירה.

נפגעי עבירות פליליות שונות (עבירות מין, אלימות, הזנחה והתעללות) שבוצעו כלפיהם לאחרונה על-ידי האחראי עליהם.
נפגעי עבירות מין שבוצעו על-ידי בן משפחה שטרם מלאו לו 18 שנה.
נפגעי עבירות מין, גרימת חבלה חמורה או התעללות שבוצעה בתחומי מעון, מסגרת חינוכית או טיפולית.

על מנת לממש את החובה ניתן לפנות ישירות לכל לכל אחד מהגורמים הבאים:
המחלקה לשירותים חברתיים באיזור המגורים (קו חירום של משרד הרווחה 118)
מרכז הגנה באיזור המגורים
המועצה לשלום הילד 02-6780606
משטרת ישראל
חדר מיון – במקרה של פגיעה מיידית ובהתאם לצורך
רצוי להעביר דיווח מלא אך במידת הצורך ניתן להעביר דיווח אנונימי, ואף להיעזר בכך בארגוני הסיוע.