הייתי שם בשביל הקורבנות שלא תצטרכנה להתמודד שוב עם הכאב, מיומנה של עורכת דינן של הנכדות – הנפגעות.

ישבתי שם מולו אתמול, ראיתי איך הוא חופן את ראשו הלבן בשתי ידיו ומניח אותו על שולחן הנאשמים בכבדות, בשעה שהשופט הכתיב את החלטתו לאט ובבהירות.

ישבתי שם מולו אתמול, שעה שהשופט בסבלנות שיש רק לו, הסביר למה הוא לא מקבל את בקשתו להשתחרר למעצר בית, למרות גילו המופלג, למרות בריאותו הרופפת, למרות ובגלל היותו סבא לנכדים ונכדות רבים, שאת חלקן ניצל לסיפוקו האישי.

ישבתי שם מולו אתמול, ראיתי איך הוא חושק שפתיים בכח, ושפמו הלבן מזוקן, רועד, כשעורך דינו טען בלהט, שבסך הכל צריך לוותר לו, למרות שבמשך 40(!) השנים האחרונות פגע בבני משפחתו, בביתו, בנכדותיו, כי היום הוא כבר זקן וחולה והיום הוא כבר לא פוגע, הוא כבר נעצר, אז בית המשפט מתבקש להקל עליו ולשחרר אותו.

ישבתי שם מולו אתמול. כשאצבעותיו המקומטות, מפאת גילו המופלג, לפתו זו את זו בכח, כשסנגורו תיאר בפני בית המשפט את ההתעללות אותה הוא חווה מצד חבריו לתא המעצר, שגם הם, למרות העובדה שהם עצורים על עברות כאלה ואחרות שביצעו, לא יכולים לשאת את האיש הזקן שעצור לצידם, כי לא שלט במשיכתו לצעירות ופגע בבשר מבשרו.
והוא מבקש להשתחרר כדי לא להפגע מהם עוד, הוא מבקש את ההקלה הזו, למרות שכשהוא ניצל את משפחתו שלו, הוא לא חשב איך להקל עליה ולשחרר אותה ממנו, הוא חשב רק על ההנאה החולנית האישית שלו.

ישבתי שם אתמול בבית המשפט, מול בניו שבאו לתמוך באב הזקן שלהם, שבמקום להוות דמות למופת כראש אימפריה משפחתית, הם נאלצים לשבת ולשמוע כיצד הידיים האלה שמחזיקות את הראש הלבן בצער, נגעו באופן לא ראוי בבנות משפחתן, כיצד השפם הלבן הזה שרועד מפחד הדין, נגע בגופן של בנות משפחתם, כיצד הראש הזה שמונח עכשיו על שולחן הנאשמים, היה מלא במחשבות זימה על ילדות קטנות, במשפחה האישית שלו ושלהם.

ובכל זאת הוא אבא שלהם, אבא שהרס כל חלקה טובה במשפחה הזו ועכשיו מתגלה היקף האסון ומונח על הפרוטוקול ביובש ורצינות של שופט בית משפט מחוזי והם שומעים וחושקים שפתיים וצריכים לדאוג לו, כי אבא נשאר אבא.

ישבתי שם אתמול, כשהתברר שהתסקיר בעניינו היה שלילי והמליץ להמשיך ולהשאיר מאחורי סורג ובריח, את האיש הזה, שלא מתחיל להבין עד כמה גדולה הפגיעה שלו בצאצאים שלו, גם פיזית וגם נפשית, ראיתי את מבט הרחמים בעיניו ששואל מה רוצים ממני, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי, תנו להזדקן בשקט.

ישבתי שם מולו, לא היו לצידי הקורבנות, הנפגעות, השארתי אותן בביתן, כדי שלא יצטרכו לראות את כל מה שאני רואה עבורן, את כל החולשה והכאב של אדם שפגע בגופן שוב ושוב ושוב ושוב והשתמש בכל מניפולציה אפשרית, כדי לספק את עצמו, אדם ששכנע אותן, כל אחת בתורה, שהוא אוהב אותן עד העצם, שהוא רואה בהן את בת הזוג האולטימטיבית, גם אם הן קטנות קטנות ואפילו עוד לא חגגו להן בת מצווה.

 

הן לא צריכות לראות את זה, אבל בית המשפט צריך לשמוע את הצד שלהן, הקול שלהן צריך להשמע גם אם הן כבר לא מסוגלות להכיל את הכאב הזה, אז לקחתי על עצמי את תפקיד נושאת קולן.

וישבתי שם, כשבית המשפט דחה את בקשתו להשתחרר, כי את בקשת המשפחה להשתחרר מהכאב האיום ששולט בה, בגללו, אין אף שופט שיכול לדחות, אין אף אדם שיכול לבטל, גם אם אותו אדם כבר זקן וחולה היום וגם אם הוא כבר לא יפגע בהן מחר, על הקלה במצבו הוא היה צריך לחשוב לפני שלקח להן את גופן ונפשן, את התירוץ הזה אני זקן וחולה, הוא לא אמר לעצמו כשכזקן הן מילאו את דרישותיו המחליאות, והוא עשה את זה שנים, מאז שהיה צעיר עד שהזדקן והזיקנה לא מנעה ממנו להמשיך.

עוד סיפור של כאב, עוד סיפור של גבורה, של ילדות שאמרו, נכון, הוא סבא שלנו, הוא אבא שלנו, אבל כשהוא פגע בנו, הוא לא זכר את זה, הוא לא יכול לצפות שאנחנו נזכור את זה כשהוא פוגע בעצמו.
עוד סיפור כואב של גבורה ושל אומץ ושל דמעות בלילה וביום, עוד סיפור של נסיון יציאה מן המיצר אל המרחב, כל אחד והמיצר שלו, כל אחת והמיצר שלה ואף אחת לא צריכה להיות במיצר הזה לבד.